תנ"ך על הפרק - במדבר ט - ישראל: חביבים דברי סופרים / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר ט

126 / 929
היום

הפרק

פסח מדבר, הַצִּוּוּי על פסח שני, הַגֵּר בפסח, הענן

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֣ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַי בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעֲרְבַּ֛יִם תַּעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמוֹעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה׃בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י ׀ קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃וּלְפִ֞י הֵעָלֹ֤ת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי־כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃עַל־פִּ֣י יְהוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

ישראל: חביבים דברי סופרים

בתחילת מסעם של ישראל במדבר, "ארץ תלאבות", נתנה התורה הוראות אחרונות לגיבוש כוח הקודש על מנת להאיר את הדרך באור התורה ועבודת ה' ולחסן את כוח טהרתם של ישראל מפני ההשפעות הקשות והמרעילות המצויות בסביבה.

שלוש הוראות נמצא לפנינו בשלושה נושאים שונים, המתייחסים אל שלושת מישורי הקודש המרכיבים את בית ישראל: כהנים לוויים וישראלים:

א. מצוות הדלקת הנרות, השייכת למשפחת הכהונה;

ב. מצוות סדר טהרתם של הלוויים.

ג. מצוות פסח שני, הכוללת גם את הטמאים והרחוקים שבישראל בעבודת ה'.

בהוראה השלישית מתפשטת עבודת החיזוק והשמירה אל כל שדרות העם כולו.

כבר נודע לנו כי עיקר הופעת הסגולה האלוקית המיוחדת לישראל נקבע בליל יציאת מצרים, עת ירד הקב"ה בכבודו והבדילם הבדלה עולמית להיות לו לעם, כמו שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים...". ועוד נאמר בפרשתנו: "כי לי כל בכור בבני ישראל... ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי". קדושת הבחירה הזו מקבלת את צורתה ההלכתית במצוות קרבן הפסח, המחייבת את ריכוזם של ישראל בעבודת ה' במקום אחד – בבית המקדש, ובזמן אחד – בליל יציאת מצרים.

אמנם דרישה זו מעלה שני קשיים: נודע בהלכות הקרבנות כי אין להביא קרבן בטומאה, ואם כן יש לשאול מה יעשו הטמאים? כמו כן, מאחר ומצוות הפסח שייכת בכל הדורות – כאשר ישראל יושבים על אדמתם במלוא רוחבה, מנחל מצרים ועד נהר פרת – ייתכנו מצבים המונעים את העלייה לרגל בעונה המיועדת מפאת ריחוק המקום. מה יהא על המרוחקים?

על כך מספרת התורה כי בפסח הראשון, שהיה בתוך מחיצות המשכן, אכן היו אנשים טמאים לנפש אדם שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח. אותם טמאים היו אמנם פטורים ממצוות הקרבן, אך הכירו בנפשם את ערכו היסודי לבניין האומה, ומתוך כך קראו אל משה מנהמת לבם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל?"

מתשובת התורה עולים שני חזיונות שונים, שכל אחד מהם מזעזע את המוח החושב ואת הלב המרגיש:

ראשית, מעלתו של משה, המורה לשואליו בביטחון מלא להמתין מעט, עד שישוב אליהם עם תשובת ה' – עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". על כך אומרים חז"ל: "אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה", וכדברי הרמב"ם: "נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעלו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים". להבטחה זו לא זכה שום אדם מאז שחר הבריאה ואפשר שגם אחרי משה לא קם כמותו בכל ימות העולם, והיא תופעה חשובה הדורשת בירור ולימוד בפני עצמה.

שנית, מיד לאחר מעלתו של משה רבנו אנו מתוודעים למעלתם של ישראל. נשים לב לחידוש שנתחדש כאן: אותם טמאים, שנבצר מהם להקריב את קרבן הפסח, ביקשו קרבן חלופי וזכו לאישור בקשתם ממקורה של תורה – הקב"ה – שהסכים על ידם.

כך מסתבר שבתוך המניין המקודש של תרי"ג מצוות יש מצווה אחת שלכאורה אין מקורה ברצון הקב"ה אלא ביוזמת האדם. אמנם זכתה יוזמה זו להסכמת הקב"ה, ואלמלא כן לא הייתה נקבעת כמצווה, אך עדיין נפלא הדבר כי התורה – שכולה חצובה מחכמה של מעלה – כוללת בתוכה מצווה שמקורה בלב האדם.

אם נשקול את הדברים לאור דברי חז"ל – שקבעו כי "כל האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו 'כי דבר ה' בזה'" – נצטרך בעל כורחנו להגיע למסקנה הבאה: ישראל, עם הקודש, מופיעים בעולמנו כשאר בני אנוש ילודי איש ואשה, ועל כן גם כוחות הנפש שלהם מוגבלים במבנה הנפש המשותף למין האנושי כולו; אמנם בתוכם טמון גרעין אלוקי עליון שיסודו גבוה בהרה מהשכל והרגש האנושיים, ועל הבא מתוכו ניתן לומר "תורה מן השמים" ממש.

לאור הדברים הללו יובן יסוד כוחם של חכמי ישראל, שאנו מצווים על משמעתם ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), ששורש דבריהם גבוה לכל הפחות כגובה שורשה של תורה, כדברי חז"ל: "'כי טובים דדיך מיין' – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ערבים עלי דבר דודיך יותר מיינה של תורה", וכן נאמר: "בני, היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה".

יש לציין כי מעלה זו שאנו נפגשים בה בענין פסח שני מעידה על גודל קדושת הלב יותר מעל מעלת השכל, כי מקורה בקריאה שנבעה מצערם של אותם טמאים: "למה נגרע". מכאן, שמעלתם של ישראל אינה נקבעת ביתרון השכל, כישרון פרטי התלוי במאמציהם האישיים של הלומדים, אלא ברגש הלב הקשור בעצמיות החיים. בדומה לכך נאמר: "אם אין נביאים הן, בני נביאים הן".

אם כן, למדנו כי עומק הקדושה בישראל מגיע עד חכמה של מעלה, שאין כוח באדם להשיגה. מכאן נוכל להסיק שמעלתו של משה – הקשור ללא הפסק עם השראת השכינה בדרגת מעמד הר סיני, מקור המצוות בחכמת האל יתברך – מהווה תמצית מעולה של הקדושה הכוללת המצויה בכל ישראל, גם בפחותים שבפחותים. על הפסוק "וכבודי לאחר לא אתן" אמרו חז"ל כי הכוונה לנשמותיהם של ישראל, ששום טומאה בעולם לא תוכל לכבוש את קדושתן או להעלימה ח"ו.

עם הכרתנו את גודל עניינם של ישראל בכל מדרגותיהם: כהנים לוויים וישראלים, ומסביב להם גדול שבגדולים וקטן שבקטנים (משה רבנו וה"טמאים לנפש אדם"), אנו עוברים לתיאור מהלך המסע, שהוא עניינו של ספר במדבר כולו. לאור ידיעה זו נוכל להבין אל נכון שכל המשברים והירידות העתידים לעבור על ישראל במהלך המסע אינם מכחישים כהוא זה את גודל מעלתם האלוקית העצומה שלא תכזב לעולם, וכמאמר הכתוב: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך